שמואל (מולה) אונגר נולד ב-11 ביוני 1930.
נפל בהגנה על קו המים בנגב ביום 16 בדצמבר 1947. בן 17 בנופלו.
נטמן בבית אשל ובשנת 1949 הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין בחיפה.

מולה, בנם יחידם של לאה ויוסף, נולד וגדל בחיפה. מימי ילדותו התבלט באופיו העצמאי ובעמידה על דעתו. החל ללמוד בבית הספר העממי בנווה שאנן, אך בכיתה ד’ דרש בכל תוקף להעבירו לבית ספר אחר, והמשיך לימודיו בגימנסיה “ביאליק”. בהיותו בן 13 נכנס לשורות ה”הגנה”. היה פעיל ב”מחנות העולים” ואחר-כך ב”תנועה המאוחדת”. מולה נשא בלבו שאיפות של הגשמה חלוצית. למרות הצלחתו בלימודים והפצרות הוריו לסיים את לימודיו, הלך ללמוד מלאכת מסגר-חשמלאי.

כעבור שנתיים עזב את העיר ויצא להכשרה מגויסת לאשדות יעקב ולכפר גלעדי. כדי להישאר ולפעול בתפקיד שרצה בו, הציג עצמו כבן 18, אם כי היה רק בן 16. הוריו, בדאגתם לבנם-יחידם, דרשו לדחות את התגייסותו בשל גילו, אך הוא פתח בשביתת רעב עד שהסכימו. מולה היה עיקש ואמיץ בכל מעשיו, פעיל וער לכל הנעשה בארץ.
השתתף בהעלאת מעפילים על החוף, בעלייה לביריה, ולבסוף הקים עם הגרעין שלו את קיבוץ מעיין-ברוך.
בפרוץ מלחמת-העצמאות צורף למשמר נע של אנשי פלמ”ח לאורך צינורות המים, עורק החיים החיוני שבנגב. בסיסם היה בקיבוץ תקומה (לימים, מושב תקומה שבנגב).

ב – 16 בדצמבר 1947, באחד מסיורי קו המים שנעשו במכונית פתוחה הנתונה לסכנת מארב תמידית, הותקפה חולייתו, וכל החמישה נפלו אחרי עמידה בגבורה בקרב הנואש. גוויותיהם נמצאו ונקברו בבית אשל.
שמואל השאיר אחריו מכתבים רבים שבהם באות לידי ביטוי השקפת עולמו ואמונתו בהן בחר ללא רתיעה. כאשר נפל בן-דודו יהודה ליטמנוביץ, אשר אהבו והוקירו, כתב: “הינחמו, כי למען עמנו נפל, למען שלומנו, למען קיומנו, למען בניית הארץ וגאולתה, ומלחמה הרי היא מלחמה, ובמלחמה נופלים קורבנות”. מולה ידע את הסכנות מולן עמד. בין הראשונים היה בקרב, ובין הראשונים נפל.

כשנתיים לאחר שנפל ונקבר, ב 31 באוגוסט 1949, הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

זכרו מונצח בפינת הזכרון שבקיבוץ מעיין ברוך יחד עם חללי מלחמת העצמאות, בחוברת “על מות” ובספר ההכשרה “מכפר גלעדי למעין ברוך”.