הפלמ"ח במשמר השרון

הקדמה
לפני למעלה משנה סיפרה לי שרהלה כץ שני דברים הקשורים למחלקת פלמ"ח ששהתה בקיבוץ בעבר.
הראשון: קונה בחנות המזון בשם יעקב בן ציון, יעקב סיפר לשרהלה שהוא היה מפקד במחלקת הפלמ"ח בקיבוץ וכינויו היה "מלך".
"מלך" סיפר שהוא גר היום במושב הדר עם, הסמוך לנו, הוא השאיר מספר טלפון ואמר שהוא מוכן להתראיין על תקופה זו.
השני: שרהלה מסרה לי קטע מספר בשם "עד סלע" חמישה שהלכו. הספר מספר על חמישה צעירים ישראלים, ארבעה בחורים ובחורה אחת, שניסו להגיע בשנת 1953 לפטרה ומצאו את מותם מעבר לגבול.
שם הבחורה היה גילה בן – עקיבא (דרוקר) ממושב כפר יהושע שבעמק יזרעאל. במכתביה ומנרי משפחתה וחבריה התברר שהיא הייתה מפקדת כיתה (מ"כית) במחלקת הפלמ"ח בקיבוץ.
שני המקרים הנ"ל עוררו את סקרנותי, מאחר ולאורך כל שנותיי בקיבוץ לא סופר ולא הוזכרה עובדת היות מחלקת פלמ"ח בקיבוץ.
חיפשתי בארכיון מידע ולא מצאתי כלום למעט תעודת הוקרה מעמותת הפלמ"ח. גם ששחזרתי לעצמי את המופעים שהוצגו בערבי יום העצמאות בקבוץ מצאתי שסיפורי הפלמ"ח ודמויות פלמ"חניקים הוצגו מספר פעמים אך לא הוזכרה בהם מחלקת פלמ"ח בקיבוץ.
בנוסף ראיינתי את "מלך" בביתו. שמעתי את סיפור מחלקת הפלמ"ח בקיבוץ.
לאור הדברים הנ"ל החלטתי לחקור יותר לעומק תקופה זו ולתעד לארכיון את אשר אמצא.
בסופו של המחקר החלטתי ליידע את הציבור כולו על פרק זה בתולדותינו.

הפלמ"ח – פרק עלום בתולדות משמר השרון
במשך שנה שלמה, מאוקטובר 1945 ועד נובמבר 1946, שהתה בקיבוץ מחלקת פלמ"ח שמנתה כחמישים איש ואישה. חברי המחלקה גרו בשטח הקיבוץ, אכלו בחדר האוכל עם כל החברים, התרחצו במקלחת הציבורית, השתתפו בחגים ובשמחות, עבדו בענפי הקיבוץ, התאמנו את אימוניהם הצבאיים בשטח הקיבוץ ושדותיו. השתתפו במבצעים של "ארגון ההגנה" ברחבי הארץ בהם נהרגה אחת ממפקדות הכיתות, כל חבריה נעצרו " בשבת השחורה", חבריה השתתפו במבצע העלאת 11 הנקודות בנגב הצפוני ואין על כל אלה כל דיווח כתוב- לא בעלון הפנימי "דפים" ולא בכל פרסום פנימי אחר. בזמן זה פורסמו בעלון "דפים" מספר דיווחים על חברת הנוער העולה ששהתה בקיבוץ באותו הזמן.
אינני יודע את הסיבה לכך, ואין כבר את מי לשאול, אך אני מניח שעקב היות פלמ"ח ארגון צבאי במחתרת אסור היה להזכיר את שמו במילה כתובה, שיכולה להגיע גם למי שלא רוצים שתגיע אליו.
המפתיע הוא, שבמשך שנים רבות לאחר קום המדינה וסיום מלחמת העצמאות כאשר פעילות הפלמ"ח במאבק הישיר בשלטון האנגלי בארץ למען עצמאות העם, חלקו בהעלאת ניצולי השואה והמלחמה באירופה לארץ וחלקו המרכזי במלחמת העצמאות ,בעיקר בשלביה הראשונים, הועלו על נס. למרות ששניים מבני הקיבוץ, שמעון שושני וניר גרבר ז"ל, לחמו בשורותיו במלחמת העצמאות עדיין אין כל אזכור לשהיית המחלקה בקיבוץ. מצב זה, חוסר אזכור, נמשך עד היום לאורך כל שישים ותשע שנות עצמאות.
ברצוני לשפוך אור על שהיית מחלקת "הפלמ"ח" בקיבוץ ולספר את סיפורה.
סיפורה של המחלקה בקיבוץ משמר השרון והפלמ"ח בכלל משתלבים עם אירועים היסטוריים של המדינה שבדרך, בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמאבק לעצמאות שבא אחריה.
הקמת הפלמ"ח
הפלמ"ח (פלוגות מחץ) הוקם ב-15 ליוני 1941, ל"ג בעומר, תש"א, כאשר מלחמת העולם השנייה מתנהלת בכל עוצמתה כולל באזורינו, בשיתוף פעולה בין הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל, והנהגת "ארגון ההגנה" לבין שרות המודיעין האנגלי בארץ, שהיה חלק מהצבא האנגלי אך פעל עצמאית.
מטרת המודיעין האנגלי בהקמת הפלמ"ח הייתה ליצור למודיעין יכולות לביצוע פעולות צבאיות המנוגדות להסכמים ומחויבויות בין לאומיים של אנגליה.
הנהגת הישוב ו"ארגון ההגנה" ראו בפלמ"ח הזדמנות להקמת כח צבאי, עצמאי ומאומן, שיעזור בהגנה על הארץ, אם יהיה צורך בכך (הצבא הגרמני-איטלקי נלחם בגבול מצרים לוב).
כל לוחמי ולוחמות הפלמ"ח היו מתנדבים, מבני הישוב היהודי, שהצטרפו, מרצונם החופש, לשרת בו לפחות שנתיים.
הצבא האנגלי סיפק לפלמ"ח את הנשק, אמצעי הלחימה ואת הכספים לפעילותו ו"ארגון ההגנה" היה אחראי לאימוניו. "הם חיו והתאמנו במחנות והעתיקו אוהליהם בכל רחבי הארץ לפי פקודה ובכך הפכו להיות החייל העברי העצמאי הראשון שהוקם מאז גלות העם מארצו". (מתוך ספר הפלמ"ח) הבריגדה היהודית שפעלה במסגרת הצבא האנגלי והוקמה ב- 1944.

הקשר בין הפלמ"ח לקיבוצים
בראשית 1943 השתפר מאד מצבו של הצבא האנגלי באזור והוא ביטל את האישור לפעילותו של הפלמ"ח והפסיק את תמיכתו הכספית בו. מוסדות היישוב והנהגת "ארגון ההגנה" החליטו להמשיך את קיומו של הפלמ"ח והורידו אותו למחתרת – הסתרת פעילותו מעיני השלטונות האנגלים. ללא המימון הכספי של האנגלים נוצר קושי להנהגת הישוב להפעיל את הפלמ"ח.
יצחק טבנקין, חבר קיבוץ עין-חרוד וממנהיגי התנועה הקיבוצית, הציע שהפלמ"ח יחזיק את עצמו באמצעות עבודה בקיבוצים. כל קיבוץ יקבל מחלקת פלמ"ח, יספק את צרכיה במגורים ומזון ובתמורה יעבדו חבריה, 14 ימים בחודש, בענפי הקיבוץ ובשאר הימים לצורכיהם – אימונים, חופשות וכו'. הנהגות הקיבוצים ו"ההגנה" קיבלו את ההצעה ומחלקות הפלמ"ח התחילו להתפזר בקיבוצים. כך נוצר הקשר הראשוני בין הפלמ"ח לקיבוצים ולתנועה הקיבוצית.
ההכשרה המגויסת ב–1944 הוקמה הבריגדה היהודית במסגרת הצבא האנגלי, במטרה להשתתף ולעזור במלחמה לשחרור אירופה מהגרמנים ולעזור בהצלת יהודים ניצולי השואה והמלחמה שהסתובבו ברחבי אירופה. עם הקמתה רבים מבני הארץ שהתנדבו לפלמ"ח עברו לבריגדה וצעירים חדשים התנדבו מראש לבריגדה במקום לפלמ"ח וכך נוצר מחסור בכח אדם לפלמ"ח. במקביל לכך גם צעירים בוגרי תנועות הנוער החלוציות חיפשו דרכים למזג את ייעודם ותפקידם ההתיישבותי עם השרות הצבאי. אופיו ומבנהו של הפלמ"ח ושהייתו בקיבוצים אפשרו לשלב בין השניים ע"י הקמת "ההכשרה המגויסת" – בוגרי תנועות הנוער החלוציות, חברות נוער, בוגרי בתי ספר חקלאיים וחוות לימוד התגייסו לפלמ"ח, והוצבו כהכשרה להתיישבות בקיבוצים למשך שנתיים. בתקופה זו הם קיבלו הכשרה חקלאית, חברתית וצבאית והשתתפו במשימות ותפקידים צבאיים. בתום שנתיים של הכשרה כזו עברו חברי הגרעינים להקמת קיבוצים חדשים או השלמות לקיבוצים קיימים.
בכך העמיק יותר הקשר בין הפלמ"ח לתנועה הקיבוצית. הנוהג "בהכשרות המגויסות" היה שההכשרה אחראית, וזו גם זכותה, לנהל באורח עצמאי את עניני החברה שלה ומפקדי המחלקה, שבאו מהפלמ"ח, אחראים לפיקוד הצבאי ולאימונים הצבאיים.
מחלקת הפלמ"ח במשמר השרון
המידע בחלק זה מבוסס על: ראיון עם "מלך" (יעקב בן ציון) שהיה בתחילה מפקד כיתה (מ"כ) ואחר כך מפקד המחלקה (מ"מ) במשמר השרון . כמו כן מחומרים כתובים שונים – ממרכז מידע פלמ"ח, עבודת מחקר על תרומת תנועת הנוער "מחנות העולים" לכוח המגן העברי, ספרים שהוצאו לזכרם של נופלים מחברי המחלקה, ספרים שכתב שמואל סגל שהיה חייל במחלקה, כתבה בעלון הפנימי של משמר השרון "דפים" מדצמבר 1945, ללא ציון השם פלמ"ח אלא "הכשרה" וללא ציון שמו של הכותב, ומכתב של דב אלרואי, שהיה מוכתר הקיבוץ, מזכירות ארגון "חבר הקבוצות" על אירועי "השבת השחורה" בקיבוץ.
מחלקת הפלמ"ח הגיעה לקיבוץ בשלבים, החל מיולי 1945 ועד אוקטובר אותה שנה, כ"הכשרה מגויסת" שהורכבה מבוגרי שתי תנועות נוער שונות – שהתאחדו עקב דרישות החיים והמציאות כדי להגביר וללכד את כח העם בארצו (כדברי אחד החניכים).
הזמן, חודשיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה באירופה וחודשיים לפני סיום המלחמה בכלל. שתי תנועות הנוער הן: "גורדוניה" ופורשי "מחנות העולים" שהקימו זה עתה את תנועת הנוער "התנועה המאוחדת".
הבוגרים מ"גורדוניה" הגיעו משני קיני התנועה – מתל אביב וקריית חיים (26 בוגרים) הבוגרים מתנועת "התנועה המאוחדת" הגיעו, גם הם, משני קינים – מירושלים ות"א (14 בוגרים). ביחד מנתה "ההכשרה" 40 בוגרים. סגל הפיקוד מנה תשעה מפקדים ומפקדות אנשי פלמ"ח. מפקד המחלקה הראשון היה רפי ויינברג ואיתו עוד 8 מפקדי כיתות (בין המפקדות היו ברכה פולד וגילה בן-עקיבא). המחלקה פעלה במסגרת של ארבע כיתות והייתה מחלקה בפלוגה ה' של הפלמ"ח.
החיפזון בהקמת "ההכשרה המגויסת" הזו והרכבה גרמו לבעיות קשות בגיבושה החברתי בחודשי התארגנותה הראשונים בקיבוץ. גם הקיבוץ תרם לקשיים הנ"ל.
הסיבות לקשיי הגיבוש, לפי דברי החניכים והקיבוץ הן:
א. ראשוני הבוגרים מתנועת הנוער "גורדוניה" הגיעו לקיבוץ כבר ביולי 1945 כאשר לחלק מהם היו מחויבויות להדרכה במחנות הקיץ של התנועה. מחויבויות אלה הצריכו נסיעות רבות והיעדרויות מהקיבוץ, מה שהקשה על גיבושם החברתי. רק בסוף אוגוסט הגיעו כל בוגרי "גורדוניה" לקיבוץ.
ב. הרכב ההכשרה: שתי תנועות נוער שונות שהגיעו עם הדגשי חינוך שונים דבר שהקשה על גיבוש ההכשרה.
ג. האחראיות הכללית על "ההכשרה" ועל גיבושה החברתי הייתה של "התנועה המאוחדת" – שזה עתה קמה.
ד. פיצול האחראיות:
האחריות לגיבוש – של ההכשרה עצמה בעזרת התנועה.
האחריות לצד הצבאי – של מפקדי הפלמ"ח במקום והפלמ"ח בכלל.
האחריות להכשרה חקלאית – של הקיבוץ.
חוסר הניסיון של הקיבוץ בניהול הכשרה כזו. מדברי חבר קיבוץ ששמו אינו מופיע, בעלון הפנימי "דפים" – הקיבוץ שקיים בתוכו שש חברות הכשרה וגרעינים, שלוש חברות נוער עולה ומחנות עבודה רבים, חסר היה את הניסיון בהפעלת הכשרה מורכבת כזו.
מחלקת הפלמ"ח התגוררה באזור גבולנו הדרום מערבי, עם כפר חיים. החיילים/חניכים גרו באוהלים והסגל הפיקודי בצריפים, שגם שימשו לאימונים.
המחלקה התאמנה אימוני שדה וחבלה במרחבי עמק חפר והשרון ואימוני נשק בקיבוץ בנוסף התאמנו בקיבוץ גם בהגברת האומץ האישי – הליכה על מעקה גג הבית על שתי הקומות ובטיפוסים שונים על קירות בקיבוץ ועל מגדל המים.
בראשית קיץ 1946 יצאה המחלקה לסדרת אימוני שדה וניווט מרוכזים, בהרי אפרים – אופי שטח שונה מעמק חפר והשרון. בתקופה זו הם התגוררו בקיבוץ גלעד, שבאזור.
במהלך השבועיים של עבודה בענפי הקיבוץ יצאו, מדי פעם, חלק מהמפקדים להדרכה במחלקות פלמ"ח אחרות באזור.
חובת העבודה בענפי הקיבוץ חלה רק על חברי "ההכשרה" ולא על מפקדיה. למרות זאת חלקם עבדו בענפי הקיבוץ.

אירועים בארץ ובקיבוץ בהם השתתפה או הייתה מעורבת המחלקה :
ליל וינגייט בתל-אביב – בלילה שבין 25 ל- 26 בחודש מרץ 1946 תכנן "ארגון ההגנה" להביא לקרבת חוף הים של תל-אביב, את אניית המעפילים על שם צ'ארלס אוורד וינגייט (קצין אנגלי), להוריד ממנה את המעפילים, מניצולי השואה באירופה, ולערבם במהירות עם אוכלוסיית העיר. הפלמ"ח הופקד על ביצוע המבצע. חברי מחלקת הפלמ"ח בקיבוץ היו מיועדים להשתתף בהצבת חסימות ברחובות ת"א, כדי לעקב תגבורות של הצבא האנגלי מלהגיע לחוף ההורדה. מפקדי החסימות ביצעו סיור מוקדם בת"א וברחובותיה. בערב המבצע הגיעו חברי המחלקה לת"א, כבודדים בלבוש אזרחי ונשק מוסתר ואח"כ אל מקום החסימות שלהם. מבלי להיכנס לפרטים המבצע נכשל (האוניה נתפסה במרחק מחוף ת"א) אך עקב קשר לקוי וסימוני רקטות לקויים המידע לא הגיע לאחת החסימות. בחסימה זו, בפיקודה של ברכה פולד שהייתה מ"כית במחלקת הפלמ"ח בקיבוץ, עקב טעות של אחד מחיילי החסימה התפתחו חילופי אש עם תגבורת אנגלית, בהם נהרגה ברכה פולד את הפיקוד על כיתתה במחלקה קיבלה גילה בן-עקיבא.
ברכה פולד הייתה ההרוגה הראשונה של לוחמות הפלמ"ח. לזכרה ועל שמה ישנם רחובות בת"א ובערים נוספות ואתרים שונים ברחבי הארץ.
למחלקת הפלמ"ח בקיבוץ היה סליק נשק משלה (שהוסתר במקום מגורי המחלקה) לצורך אימונים ופעילות צבאיות ושימש את חבריה במבצע. בנוסף הובא למבצע גם נשק מהסליק של ההגנה בקיבוץ.
"השבת השחורה " זהו כינוי שניתן ליום שבת ה-29 ביוני 1946.
בשבת זו לפנות בוקר הטיל הצבא האנגלי בארץ עוצר כללי על מרבית הישובים היהודיים, במטרה לחפש ולמצוא נשק מוסתר, שידע שקיים, מסמכים סודיים של ההגנה והפלמ"ח ולעצור את מנהיגי הישוב. בשעות העוצר, כדי להקל על החיפושים, על האזרחים נאסר להסתובב מחוץ לבתיהם. בשבת זו הוטל עוצר גם במשמר השרון. רוב חברי וחברות הקיבוץ רוכזו לזיהוי, במכלאה שנבנתה במיוחד לכך, כמו כן נעצרו כל חניכי חברת הנוער העולה ("הרומנית"). חברי ההכשרה ("הפלמ"ח") נעצרו באוהליהם. מאוחר יותר התברר שלאנגלים היה צילום אויר של הקיבוץ והם ידעו בדיוק איכן אוהלי "ההכשרה".
בסוף העוצר נלקחו למעצר שלושה חברים (חיותה גולדברג, יעקב מרגלית ושמשון רוזנבלט), כל חברי "ההכשרה" וכל חניכי הנוער העולה. הבחורות היו עצורות למשך כחודש במחנה מעצר בלטרון והבחורים למשך כחודשיים במחנה מעצר ברפיח.
לאחר חזרת חברי "הפלמ"ח" לקיבוץ הם חזרו לשגרת חייהם – עבודה ואימונים.
למחלקת הפלמ"ח היה מחבוא נשק משלה ובקיבוץ היה "סליק" גדול (מחבוא לנשק ומסמכים) של ארגון "הגנה". שני מחבואי הנשק לא התגלו וזאת בעקבות התראה מראש על החיפוש המתוכנן. בעקבות מידע זה קירב הפלמ"ח מתכות לסביבת ה"סליק" שלו וציוד חקלאי קורב ל"סליק" של הקיבוץ. שני ה"סליקים" לא נתגלו בחיפוש.
דב אלרואי שהיה "מוכתר" הקיבוץ כותב דו"ח למזכירות "חבר הקבוצות" ובו הוא מתאר בפירוט את אירועי שבת זו ואת הנזקים הכספיים שנגרמו לקיבוץ.
מבצע העלאת 11 ה"נקודות" (ישובים) בנגב הצפוני – בלילה שבין 5 ל– 6 באוקטובר 1946, מוצאי יום כיפור תש"ז, השתתפו חברי מחלקת הפלמ"ח שלנו באבטחת מבצע העלאת אחד עשר הישובים בנגב הצפוני. מטרת המבצע, בנוסף להעלאת אחד עשר ישובים חקלאיים בנגב, היה להשפיע על הדיונים הקרובים בארגון "האומות המאוחדות" (האו"ם) לכלול את הנגב בגבולותיה העתידיים של המדינה היהודית.
המבצע אכן הצליח ובהחלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 נכלל מרבית הנגב בשטח המיועד למדינה היהודית.
חברי מחלקת הפלמ"ח ממשמר השרון היו מיועדים להוות אבטחה למבצע.
בהכנות למבצע הוטל על מחלקת הפלמ"ח שלנו להעביר רובים ורימונים מהמחבוא שלהם למחלקות נוספות שבפלוגה, בקיבוצים – גבעת חיים ומשמרות. לפני המבצע, שהיה כאמור בלילה שבין 5 ל- 6 באוקטובר 1946, ירדו חברי המחלקה ללא הבנות, למעט המ"כית גילה בן עקיבא שלא ויתרה, לאזור והתמקמו בישובים הקיימים כבר. המשימה שהוטלה על חברי המחלקה היה להתנגד ולעצור את הכוחות האנגליים, אם יגיעו למנוע את העלאת הישובים. המבצע עבר ללא התנגדות האנגלים וחברי המחלקה נשארו באזור עוד כעשרה ימים.
מטרתם/משימתם הייתה להסתובב בין הישובים, לשם כך קיבלו טנדר, כדי להגביר את ביטחונם ולהכיר טוב יותר את השטח, במקרה ויצטרכו לפעול.
לאחר סיום המבצע בנגב חזרו חברי המחלקה לקיבוץ להמשך הכשרתם.
הסיום במשמר-השרון
חברי "ההכשרה המגויסת" (הפלמ"ח) היו אמורים לקבל את הכשרתם במשמר השרון במשך שנתיים. באוקטובר 1946, שנה לאחר תחילת הכשרתם, סיים גרעין "אלומות", שהחזיק את היאחזות הפלמ"ח פוריה, את תקופת שרותם והחליט להקים ישוב חדש במרחק שלושה ק"מ מפוריה (קיבוץ אלומות היום). המוסדות המיישבים חיפשו גרעין הכשרה, שניתן לסמוך עליו כדברי אחד החברים, וניתן להעבירו בזמן קצר לפוריה כדי שיתפוס את מקום גרעין "אלומות" וכך ישמר רצף ההתיישבות במקום. מאחר ובאותן שנים היה נהוג לקבל את דין התנועה, חברי ההכשרה אצלנו, למרות שלא סיימו את תקופת הכשרתם, לא התווכחו ועברו לפוריה ב-10 בנובמבר 1946, וקיבלו לאחריותם את משק פוריה כהיאחזות פלמ"ח.
בכך נסתיים פרק הפלמ"ח במשמר השרון.
סוף דבר
עם שחרורם מהפלמ"ח, במאי 1948, עזבו רבים את ההכשרה והנותרים הפכו את ההיאחזות "פוריה" לישוב אזרחי של "חבר הקבוצות" הם תוגברו בחברי גרעינים נוספים. בסוף 1949 נדרשו חברי קיבוץ פוריה לפנות את המקום והקיבוץ נעזב.
במלחמת העצמאות לחמו חלק מחברי ההכשרה בחזיתות שונות. כיתה אחת מהקיבוץ לחמה בקרבות בעמק הירדן.
הנופלים מ"ההכשרה המגויסת" הזו הם:
מיימון עמנואל (מיא) – בקרב צמח, שבעמק הירדן במאי 1948.
קזין דניאל- בקרב צמח במאי 1948.
סטוצקי יעקב – בקרב בנחשון, בדרך לירושלים, באפריל 1948.
בנוסף: גילה בן עקיבא – לאחר פרק סיום במשמר–השרון חזרה גילה להרי ירושלים לפלוגה ח' וקיבלה מחלקה לפיקודה, למרות שהייתה רק מ"כית.
גילה נרצחה ב- 1953, כשביחד עם עוד ארבעה חברים ניסו להגיע ל"סלע האדום" (פטרה),שבמדינת ירדן, בתקופה שעוד לא היה ניתן להגיע לשם בצורה גלויה.

עדו ליבנה / ארכיון משמר השרון