קבוצת משמר השרון עלתה על הקרקע בעמק חפר בחודש יוני שנת 1933 .
הקבוצה שחבריה הגיעו מפולין ורוסיה מנתה כ-40 חברים; טרם עלותם על הקרקע התגבשה קבוצת המייסדים במסע נדודים בחיפוש עבודה ברחבי הארץ.
ההתחלה היתה בסתיו בשנת 1924 במושבה יבניאל. שם הכריזו על עצמם שמונה חברים ושתי חברות כקבוצת "משמר". ביבניאל עבדו בחקלאות ובסלילת הכביש לבית וגן.
ב-1925 עברו למושבה מגדל לנטיעת פרדסים ובננות. כיוון שכמעט כל חברי הקבוצה חלו בקדחת – הם הועברו ע"י חברת יכין לנטיעת פרדסים ברחובות.
אח"כ עברו להרצליה ושם נטעו פרדס שנקרא גן רש"ל (רחל, שרה, לאה) ע"ש נשות בעלי הפרדס. בתקופה זו הצטרפו אליהם עוד חברים בקבוצות ובודדים עד העלייה לקרקע.
בשנת 1934 הצטרפה לקבוץ קבוצה מתנועת גורדוניה שמנתה כ-30 איש שעלו ארצה מפולין. בשנת 1941 הצטרפה עוד קבוצה מתנועת גורדוניה שמנתה כ-30 חברים שעלו מגליציה. כך שלעת הזו כבר מנה הקיבוץ כ-100 חברים וחברות.
חברי משמר השרון היו מחלוצי ההתיישבות בעמק חפר וסייעו רבות בייבוש ביצותיו ע"י ניקוז ונטיעות.
אח"כ היו מחלוצי נוטעי הגידולים הסובטרופיים בארץ ואף הקימו מטעי בננות בעמק חפר (על בסיס ניסיונם במושבה מגדל).
הם סייעו גם בהגנה ע"י קליטת מחלקות פלמ"ח והקמת "סליק" לנשק שלא התגלה מעולם ע"י הבריטים. אחדים מחברי הקיבוץ שירתו בבריגדה (בכוחות המיוחדים) במדבר המערבי. אחרי מלחמת העולם השנייה קלטו קבוצות עולים מפליטי המחנות באירופה וקבוצות של נוער במסגרת "עליית הנוער" ביניהם קבוצה מילדי סלבינו.
בני הדור השני תרמו אף הם לכוח המגן ע"י שירות ביחידות עילית כמו יחידה 101, קורס טייס וסיירת מטכ"ל. הקיבוץ שכל 11 מחבריו ובניו במלחמות ישראל.
הקיבוץ גדל בהדרגה ע"י נקלטים מהארץ ומחו"ל וע"י בני הדור השני והשלישי עד שבסוף שנות ה-80 מנה כ-300 חברים, 150 ילדים ועוד קבוצות נוער ואולפן.
בשנים האחרונות יש ירידה במספר החברים עם הסתלקותם של רבים משכבת המייסדים, התמעטות מספר הילדים ונדידתם של בני הקיבוץ למחוזות אחרים. (אף שבשנתיים האחרונות מסתמנת מגמה של חזרת בני הקיבוץ אם כמועמדים או כתושבים).
כיום יש בקיבוץ כ-200 חברים (מתוכם 40 מעל גיל 80) , 10 מועמדים, 20 סטודנטים, 30 חיילים, 120 ילדים, 30 אולפניסטים ועוד כ-30 תושבים.
מבחינה כלכלית מתבסס הקיבוץ כיום במידה רבה על עבודת חוץ (כ-50 חברים), חקלאות (כ-20 חברים), מסחר ויזמויות (כ-30 חברים). זאת, לאחר שהמפעל שלנו נשרף .
היתה לנו מאפיה מהגדולות והוותיקות בארץ שהיתה ענף מרכזי ומשמעותי בכלכלת הקיבוץ. שריפתה היתה בהחלט מכה מכאיבה וטראומתית לכל החברים, אך הצלחנו להתאושש ואנו נושאים עיננו לפיתוחם של ענפים חדשים שיחזיקו ויקדמו את החברה שלנו לעבר שנות האלפיים.
